בלוג #זלאיטארט

לאמנות מופשטת טובה יש מסר, מושג, "משהו". למרות שהטכניקה אולי נראית פשוטה ואקראית, היא יוצאת ממקום של מחשבה עמוקה ומשמעות גדולה. אתה יכול לראות את אותה האמת פועלת אצל כל הציי

אין ספק, הדרך הקלה ביותר לבחירת ציור ורכישה שלו היא לשבת מול המחשב, לחפש ציור שאתם אוהבים, להכניס פרטי כרטיס אשראי ולפתוח את הדלת לשליח שהביא לכם אותו עד הבית ואפילו לא הייתם צריכים לשלם עבור המשלוח.

אם אתם רוצים ציור חדש לבית אבל אתם מוגבלים בתקציב, ולא אכפת לכם לתלות הדפס בבית, כדאי שתדעו שישנם ציירים שמוכרים הדפסים מציורים מקוריים שלהם. הדפסים, גם האיכותיים ביותר, תמיד זולים יותר מהציור המקורי. אם אתם עומדים לרכוש הדפס, גם אז וודאו עם הצייר כמה עותקים הודפסו או יודפסו בעתיד מהציור.

יש המון ציורים והמון ציירים, ומי שזו לו הפעם הראשונה לחפש, יש סיכוי גדול מאוד שמרוב עצים לא רואים את היער, או במילים אחרות, מרוב ציורים ומרוב ציירים אתם הולכים לאיבוד ביער.

זהירות, אני באה לקלקל את החגיגה. זה הכי טבעי להתאים גוונים בבית: של הריצוף לארון, של הספה לריצוף, של השטיח לספה, שלא לדבר על הכריות. אבל כשזה מגיע לציור, אף פעם זה לא עובד. הדבר הכי גרוע לעשות זה לבחור ציור רק כי הגוונים שלו מתאימים לצבע של אחד מהרהיטים או לצבע הריצוף צבע כלשהו בבית

מה רע באקססוריז? שום דבר. אין שום דבר רע באקססוריז. זה אפילו די נחמד שיש מהם בבית. מה שפחות נחמד זה שכל בית שנכנסים אליו יש

את רוכשי הציורים ניתן לחלק למספר קטגוריות. בעצם, נכון יותר להגיד שיש מספר נקודות מבט שדרך כל אחת מהן ניתן לחלק את הרוכשים למספר קטגוריות.

בין כל התגובות היתה אחת שידעתי שאני רוצה להגיע אליה. היא גרה בישוב צפוני ששמו לא היה מוכר לי עד לתגובתה. אל עבודותיה התוודעתי דרך צג המחשב ואת לשונה החריפה שמעתי לא פעם דרך המקלדת שרשמה את דבריה הישירים, לעיתים עד כדי בוטות. כשהגעתי אל בי

אני אוהבת את זה. אוהבת את כל ההתרגשות שמתחילה עם עיצוב ההזמנה ושליחתה למוזמנים והפצה ברשתות ובמדיה. אוהבת לראות, לעיתים לראשונה, את העבודות שיוצגו ולהתרגש. תמיד אני מתרגשת, שהרי האמנים שנבחרים להציג אצלנו בגלריה, הם אמנים שנוצר איתם ועם יצירותיהם קשר חם שג

אם אתם אמנים פעילים ורוצים להציג בתערוכה, ודאי נדרשתם לא פעם לשלם כסף, לעתים לבעל הגלריה ולעתים לאוצר או למפיק התערוכה ולעיתים גם וגם. במרבית המקרים אתם גם חותמים על הסכם שבמידה ותימכר יצירה שלכם

עד ליום בו נעמדתי על המדרכה ברחוב בתל אביב, לאחר שנאמרה שוב, בפעם המי יודע כמה, והחלטתי: לי תהיה גלריה. אף אחד לא יאמר לי "לא" כשארצה לעשות תערוכה. אף אחד! ידעתי שיש עוד דרך ארוכה ולא קלה לפני, אבל המטרה הופיעה פתאום, ברורה. ידעתי לאן אני רוצה להגיע ותערוכה הפכה להיות רק אבן בדרך.

כל פעם שניתלה ציור חדש על אחד הקירות בבית רחב הידיים בו גר עם אימי, חשתי נפעמת. אני לא מגזימה. משהו בציורים שלו מצליח לגעת בנשמתי. כנראה גם נגע באחרים אחרת איך ניתן להסביר שזכה בשלושה פרסים, אחד מהם בתערוכה בינלאומית במונקו? הייתי בטוחה שכל גלריה שאפנה אליה תהיה מוכנה בחפץ לב לערוך לו תערוכה. כמה טעיתי. איזו נאיבית הייתי.